פסק-דין בתיק בש"א 169995/05

1.         בתאריך 30.5.05, ניתנה על ידי כב' הרשם יובל גזית החלטה, המאריכה למשיב את המועד להגשת התנגדות לבצוע שטר, בכפוף להפקדה כספית בקופת ביהמ"ש.

            על החלטה זו הגישה המערערת את הערעור שבפני.

            ב"כ הצדדים הגישו עיקרי טיעון לרבות תגובת ב"כ המערערת לעיקרי הטיעון של המשיב.

2.         סעיף 81 א (ג)  לחוק ההוצל"פ קובע את זכותו של חייב להגיש התנגדות לבצוע, בבקשה שתהיה נתמכת בתצהיר.

            תקנה 106 לתקנות ההוצל"פ קובעת כי ההתנגדות תוגש תוך 20 יום מהמועד בו הומצאה האזהרה לחייב.

            בענייננו שני מועדים רלוונטים למועד ההמצאה ולחילופין למועד בו ידע המשיב על הליכי ההוצל"פ הננקטים נגדו בתיק זה, "ידיעה" השקולה להמצאה על פי התקנות.

            המועד המוקדם הינו 26.6.94, בהתאם לאישור המסירה מ.ש. 2 ממנו עולה לכאורה כי המשיב חתם על קבלת האזהרה, אשר הומצאה לו על ידי פקיד הדואר במועד הנ"ל.

            המועד הנוסף, הינו המועד בו נודע למשיב, על פי טענתו, לראשונה על תיק ההוצל"פ עת קיבל צו עיקול שהוטל על חשבונו ביום 5.12.04.

3.         המשיב הגיש את בקשתו להארכת מועד להגשת התנגדות לבצוע שטר ביום 9.2.05, כאשר הבקשה כוללת גם התנגדות לבצוע השיק נשוא התיק.

            המשיב מכחיש כי חתם על אישור המסירה בשנת 94', ועמד על טענתו זו גם בחקירתו הנגדית בדיון מיום 29.3.05.

            ב"כ המערערת טוען כי מסירת האזהרה בוצעה על ידי פקיד הדואר, ובהתאם לתקנות רשות הדואר דבר דואר רשום נמסר לידי הנמען ובהתאם להוראות סעיף 57 ג' לפקודת הראיות קיימת חזקה בדבר תקינות ההמצאה אם בוצעה כאמור לעיל.

4.         עוד טוען ב"כ המערערת כי גם על פי המועד הנוסף לא הוגשה הבקשה במועד, שכן המשיב מודה כי ידע על תיק ההוצל"פ במועד הטלת העיקול דהיינו 5.12.04, ואילו הבקשה הוגשה רק בחודש פברואר 2005, ובניגוד לתקנה 582 לתקנות סדה"א לא הציג המשיב "טעם מיוחד" על מנת שיוארך לו המועד.

            כמו כן נטען כי טענות הגנה לגופא של התביעה, לא  יכולה להחשב לטעם מיוחד, בהעדר טעם מיוחד אחר.

5.         לאחר שעיינתי בכל כתבי הטענות לרבות אלו שהוגשו בבש"א 155530/05 ושקלתי את טענותיהם של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של הרשם הנכבד ודינו של הערעור  להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן:

            הטענה בדבר העדר סמכות עניינית של רשם להאריך מועד הקבוע בחיקוק, נדחית על הסף שכן אם כך סבור ב"כ המערערת, היה עליו להעלות את הטענה בתחילת הדיון בפני הרשם, ולא להמתין עם הטענה עד לאחר מתן החלטה בבקשה, ומשאין ההחלטה נראית לו  מעלה עתה את שאלת הסמכות.

            מהבקשה ברור כי הארכת המועד מתייחסת למועד של קבלת העיקול, דצמבר 2004, מאחר והמשיב כופר בחתימתו על קבלת האזהרה בשנת 1994.

            אלמלא "הידיעה" של המשיב סביר להניח כי לא היה נזקק לבקש הארכת מועד שכן אם לא חתם על האזהרה הרי שזכאי הוא ליומו בביהמ"ש "מחמת הצדק".

            אכן קיימת חזקת תקינות פעולות רשויות ציבוריות ואף פקודת הראיות קובעת כי משלוח דבר דואר רשום חזקה שנתקבל אצל הנמען, ואולם המשיב מכחיש בכל תוקף כי קיבל את האזהרה או כי חתם על המסמך, ולא נסתר בגרסתו זו.

            יתר על כן מנסיבות העניין כפי שמשתקפות מהתיק, בהחלט ייתכן כי מי מבני משפחתו הוא זה אשר חתם בשמו ולא העביר לידיעתו את המסמך, ובמיוחד כאשר אמו של המשיב הצטרפה מיוזמתה לתיק ואף הגיעה עם המערערת להסדר תשלומים.